פסק-דין בתיק ת"א 45612-06-12

1.         לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע מסוג מרצדס אוטובוס ציבורי, מספר רישוי 44-046-60 (להלן "הרכב"), בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה ביום 26.8.10.

2.         התאונה אירעה כאשר רכב התובע עצר במהלך נסיעה בשל תאונת דרכים שהיתה לפניו, ואז נפגע על ידי שני רכבים שנסעו אחריו. הרכב הראשון הינו רכב מדגם רנו בעל מספר רישוי 984-06-42 המבוטח על ידי נתבעת מס' 1 (להלן "רכב הרנו"), והרכב השני הינו רכב מדגם אאודי בעל מספר רישוי 51-582-36 המבוטח על ידי נתבעת מס' 2 (להלן "רכב האאודי").

3.         המחלוקת בתביעה דנן נסובה בין הנתבעות ומתמקדת בשאלה מי מביניהן אחראית לנזקי התובע. בעוד שנתבעת מס' 1 טוענת כי רכב הרנו הספיק לעצור אחרי רכב התובע, ואז נפגע מאחור על ידי רכב האאודי ונהדף אל עבר רכב התובע, טוענת נתבעת מס' 2 כי רכב הרנו פגע ראשון ברכב התובע, ולאחר מכן נהדף שוב לעברו, כתוצאה מפגיעת רכב האאודי מאחור.

4.         לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, הנני מעדיפה את גרסתה של נתבעת מס' 2 על פני גרסת נתבעת מס' 1, וקובעת כי האחריות לנזקי התובע מוטלת על שתי הנתבעות, בחלקים שווים ביניהן, כפי שיפורט להלן.

5.         נהג רכב התובע העיד כי בעת שהיה במצב של עצירה מוחלטת, רכב הרנו הגיח במהירות מאחור, והתנגש בעוצמה בחלק האחורי של רכבו, ובעודו מתכוון לרדת מהרכב על מנת לבדוק מה קרה, הגיח רכב האאודי והתנגש בעוצמה ברכב הרנו והדפו שוב אל עבר רכבו.  עדותו בהקשר זה היתה קוהרנטית, עקבית ונחושה, והיא לא נסתרה בחקירתו הנגדית. בנוסף, תיאור זה הופיע הן בהודעה על קרות התאונה שנמסרה על ידי התובע למבטחת רכבו (נספח ה' לתצהיר התובע ת/1), והן בהודעה שנמסרה על ידי נהג רכב התובע במשטרה (נספח א' לתצהיר ת/3).

6.         גרסתו הנ"ל של נהג רכב התובע נתמכה גם בעדותו של נהג רכב האאודי, אשר אף הוא העיד בבית המשפט כי הצטרף לתאונה קיימת. אמנם, בהודעה על תאונת דרכים שנמסרה לנתבעת מס' 2, נרשם כי רכב הרנו נאלץ לעצור, וכי רכב האאודי פגע בו מאחור והדפו אל עבר רכב התובע (ההודעה צורפה כנספח לכתב ההגנה מטעם נתבעת מס' 2), אלא שנהג רכב האאודי הסתייג בבית המשפט מהאמור בהודעה זו, והצהיר בתצהיר עדות ראשית שלו (נ/6), כי גרסתו לגבי נסיבות התרחשות התאונה נמסרה לסוכן הביטוח בעל פה, וכי ייתכן שדבריו לא הובהרו מספיק כלשונו (ראה סעיף 4 לתצהירו). בנוסף, לא הוכח כי החתימה המתנוססת על ההודעה הנ"ל הינה חתימתו של נהג רכב האאודי, ובניגוד לעמדת ב"כ נתבעת מס' 1, לא שוכנעתי כי קיימת זהות בין החתימה הנ"ל לבין החתימה המופיעה על תצהיר עדות ראשית של נהג רכב האאודי. כך או כך, מבין כל עדויות הנהגים, ראיתי לייחס משקל יתר לעדותו של נהג רכב התובע הנעדרת כל עניין במחלוקת הנסובה בין הנתבעות, וברי הוא כי עדות זו מטה את הכף לאמץ את גרסתו של נהג רכב האאודי כפי שנמסרה בין כותלי בית המשפט (בעניין זה הנני מפנה לדבריו של נהג רכב התובע בעמ' 11 ש' 21-18). 

7.         בנוסף, הוכח על פי העדויות שנשמעו, כי נהג רכב הרנו הושיב במושב הקדמי לידו ילדה בת 8 שנים, ללא חגורה, ויצא, על פי עדותו של נהג רכב התובע, במהירות מתחנת דלק בניסיון להשתלב בכביש הראשי. התנהגות זו אף היא מחזקת את הרושם בדבר חוסר זהירותו של נהג רכב הרנו ואי הקפדתו על חוקי התעבורה, ומאידך, בדבר אמיתות גרסתו של נהג רכב התובע לגבי נסיבות התרחשות התאונה.

8.         ב"כ נתבעת מס' 1 ניסה לחזק את גרסתו של נהג רכב הרנו שלפיה רכב האאודי הוא זה שהדפו אל עבר רכב התובע, על ידי הפניה לתמונות הנזק שבהן נראה נזק משמעותי בחלק האחורי של רכב הרנו. אולם ניסיון זה לא צלח, שכן לא הובאו תמונות המראות את הנזק בחלק הקדמי של רכב הרנו, והדבר אומר דרשני. שנית, מקובלת עלי הטענה כי מהות הפגיעה בחלק האחורי של רכב הרנו אינה מלמדת בהכרח על עצמת הפגיעה, אלא היא מושפעת גם מסוגי הרכבים המעורבים בתאונה.

9.         לא שוכנעתי כי יש להטיל אשם תורם על רכב התובע. ההתנגשות בין רכב הרנו לרכב התובע ובין רכב האאודי לרכב הרנו, נבעה מאי שמירת מרחק סביר בין הרכבים הנ"ל וחוסר עירנותם של הנהגים לתנאי השטח, ולא כתוצאה מבלימת הפתע של נהג רכב התובע.

10.        לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי רכב הרנו פגע תחילה ברכב התובע, ולאחר מכן נהדף שוב אליו כתוצאה מפגיעת רכב האאודי בו, ומשכך, שני הרכבים הנ"ל אחראים לנזק שנגרם לרכב התובע.

            באשר לחלוקה הפנימית בין הרכבים הנ"ל - למרות שנהג רכב התובע העיד כי "המכה" כדבריו, של רכב הרנו היתה חזקה יותר מהמכה שנגרמה כתוצאה מהתנגשות רכב האאודי, אלא שבתצהיר עדות ראשית שלו (ת/3) הוא הצהיר כי שני הרכבים התנגשו ברכבו מאחור בעוצמה.

במצב דברים זה, ובהעדר אפשרות לבדל את הנזק שנגרם על ידי כל אחד מהרכבים הנ"ל, הנני קובעת כי שני הרכבים אחראים בחלקים שווים ביניהם לנזק שנגרם לרכב התובע.

11.        הנזק הישיר שנגרם לרכב התובע כפי שהוערך על ידי השמאי מטעם התובע בסך של 15,039 ש"ח, אינו שנוי במחלוקת.  כך גם שכ"ט השמאי בסך של 1,354 ש"ח (ללא מע"מ). בנוסף, הוסכם להעמיד את הנזק בגין ירידת ערך הרכב על סך של 3,000 ש"ח.

12.        ההפסדים על סך של 10,500 ש"ח בגין השבתת הרכב לא הוכחו כדבעי, והלכה פסוקה היא שלא ניתן לפסוק פיצוי על בסיס אומדנא, מקום שניתן להוכיח את שיעור הנזק בראיות ממשיות.

13.        התוצאה מכל האמור לעיל היא שהנני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעות 1 ו-2, כל אחת בנפרד, לשלם לתובע, בחלקים שווים ביניהן, את הסך של 19,393 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (25.6.12) ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 

ניתן היום,  0303 יולי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: